מי ינצח בבחירות מחרתיים

76069מבקרים.

בשורות הבאות אני הולך לחשוף את זהות המנצח/ת בבחירות בארה״ב מחרתיים.

כשפנחס ספיר ז״ל היה שר אוצר, סיפרו לו שיש בצורת.
״איפה????״ הוא נזעק, וכשעוזריו ענו לו ״בנגב״, הוא נרגע: ״אה, הבהלתם אותי; לרגע חשבתי שאתם מדברים על בצורת באמריקה״…

עיני כל העולם נשואות אל הבחירות בארה״ב, כי כידוע, כשארה״ב רק מנוזלת, שאר העולם חוטף מזה דלקת ריאות קשה.
ובמיוחד אנחנו, שמוטב לא לדמיין איך היינו שורדים עם 3.8 מיליארד דולר (14,466,000,000 ש״ח) פחות בשנה (הסכום מבוסס על ההסכם החדש שנחתם לאחרונה עם ארה״ב).
עד כדי כך שגורל עמונה לא תלוי במי שולט בישראל, וכדי שמועד קבלת ההחלטה יפול על ממשל אחר בארה״ב, ממשלת ישראל מבקשת ארכה מבית המשפט העליון…

זהות הנשיא הבא של ארה״ב

אבל אנחנו פה כדי לחשוף בפניכם, 48 שעות לפני כל האחרים, מי הולך לזכות שם.
וכדי לא לעשות לכם את כל העבודה, אני לא אציין שם (דונלד טראמפ או הילרי קלינטון), ואף לא אם מדובר בנשיא או בנשיאה, אלא רק מאפיינים של הנשיא/ה הבא:

• ובכן, הנשיא/ה הבא/ה הינו/ה תושב/ת ניו-יורק (השורות הבאות תיכתבנה בלשון זכר לשם הנוחות, אך הן מתייחסות גם לנקבה).
• גילו: 69-70.
• הוא עשיר. מיליונר. מהמאיון העליון.
• הוא היה בעברו במפלגה היריבה, וחצה את הקווים.
• יש לו בת, בגיל 35-36, שנשואה ליהודי.
• ובלי קשר לזה, חלק ניכר מיועציו הינם יהודים.
• הוא נפגש עם ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ערב העימות הראשון והגורלי.
• ההתמודדות על נשיאות ארה״ב כבר גבתה ממנו מחיר יקר, חשפה פרשיות מהעבר, שחיתויות, פרשיות מין שלו ו/או של בן/ת זוגו, הסתבכויות מס שעוד עלולות לגרום לו חבות מס עתידית גבוהה, וגרמה נזק לזוגיות שלו ולמשפחתו.
• כיום הוא אחד משני האנשים השנואים ביותר בארה״ב.
• שתי הנקודות האחרונות גורמות לו להתחרט, בינו לבין עצמו, על ההחלטה האומללה ביותר שקיבל בחיים – ההתמודדות על הנשיאות – אך כעת מאוחר מדי להחזיר את הגלגל לאחור.

ובכן, אתם מבולבלים?
ובצדק;
התיאור המפורט לעיל, הולם את שני המתמודדים על הנשיאות.
כאילו היו תאומים סיאמיים.

ההבדל האמיתי בין שני המועמדים

האמנם?!
והרי כולם מדברים על השוני הגדול ביותר בין המתמודדים בהיסטוריה של מערכות הבחירות שבעשרות השנים האחרונות!

אז נכון, יש הבדלים קיצוניים באישיות של שני המתמודדים, למשל במינם (אישה לעומת גבר שוביניסט), ובעוד אינספור נושאים אישיים.
אך כל אלה מתגמדים לעומת ההבדל העיקרי, שלא קשור בכלל אליהם, אלא למפלגותיהם, ושעשוי לחרוץ את גורלה של ארה״ב (וכאמור – של כל העולם), בלי קשר לעובדה שמדובר בטראמפ ובקלינטון.
ההבדל הנ״ל שאני מדבר עליו, בין הרפובליקנים לדמוקרטים, היה נכון גם אילו היה מדובר במרקו רוביו וברני סנדרס, או רומני ואובמה (אילו יכול היה להתמודד).

וכאן אנחנו נדרשים להסבר קצר על השינוי שעבר העולם ב-30 השנים האחרונות:

כמעט מאז ומתמיד שיסעו מחלוקות פוליטיות את האזרחים ברוב מדינות העולם.
הציבור נקרע בין ימין לשמאל, בין רפובליקנים לדמוקרטים, בין שמרנים ללייבור, בין קפיטליסטים לקומוניסטים.
זהות המנהיגים העומדים בראשי המפלגות היתה חשובה פחות, והתגמדה לעומת הפער האידיאולוגי.
דמיינו לעצמכם שאתם עומדים בתחנה המרכזית בתל-אביב, ומגיעים שני אוטובוסים לכיוונים מנוגדים, אחד לאילת ואחד למטולה. אתם יודעים לאיזה משני היעדים אתם צריכים להגיע. האם תחליטו לאיזה אוטובוס לעלות על סמך זהות הנהג?! נניח שאחד משני הנהגים יביא אתכם ליעד במהירות, והשני יבצע עצירות והפסקות רבות בדרך; גם זה לא יהווה שיקול, כי עדיף להתקדם בכיוון הנכון, ואפילו בקצב צב, מאשר להתרחק מהיעד.

אז מה קרה החל משנות השמונים, וביתר שאת בעשרים השנים האחרונות?
אמצעי התקשורת החזותיים (טלוויזיה ואינטרנט) חדרו יותר ויותר לחיינו, ופולחן האישיות גבר. תוכניות הריאליטי חוללו מהפכה (שלילית, לדעתי). בדיחה מפורסמת מספרת על כך שבעבר כל אחד חשב על זולתו, ולכן שמות המאכלים הסתיימו ב״לך״ (קרעפלך, קניידלך, בייגלך), ואילו היום המימוש העצמי כבש כל חלקה טובה וכולם חושבים קודם כל על עצמם, ולכן גם שמות המאכלים מסתיימים ב״לי״ (פרילי, ביסלי, כיפלי). המפעלים והחברות נקראו בעבר על שם התחום שלהם או מאפיין אחר שלהם (״סולל-בונה״, ״צים״, ״תעשיה אוירית״), ואילו היום נקראים על שם המייסד שלהם (״רמי לוי״, ״אבי סופר״, ״פנינה רוזנבלום״, ״לבנת פורן״, ״ענבל אור״), גם אם מדובר בחברה של אלפי עובדים, שהשפעתו של המייסד מוגבלת.

באותו אופן הפסקנו לדבר על ימין מול שמאל, והתחלנו לדבר על ״ביבי מול בוז׳י״, כאילו ההתמודדות היא בין שני האישים הנ״ל ולא בין שתי תפיסות עולם מנוגדות. הרי תהום עמוקה פעורה בין שני המחנות הפוליטיים. לא יתכן שאדם ישתייך למחנה פוליטי מסויים, ויצביע למחנה המנוגד רק בגלל שהמנהיג של המחנה ההוא הרבה יותר מוצלח. העובדה שלראש המפלגה יש אינטונציה בכיינית, או שראש המפלגה נשוי לאישה שממחזרת בקבוקים, לא אמורה לעניין אף אחד, והיא לא משפיעה על עתיד המדינה וגורלה.

וכך גם בארה״ב, וזה מביא אותנו לשינוי השני שהתרחש ב-30 השנים האחרונות:
בתחילת המאה העשרים, כשנולד הקומוניזם, הניגוד בינו לבין הימין היה תהומי, ולכן אף הוביל למהפכות ושפיכות דמים.
עם חלוקת העולם לגוש המזרחי ולגוש המערבי, הפך הקומוניזם למילת גנאי במדינות המערב, ובמקביל גם הלאומנות הפכה למילה מגונה, בעקבות התוצאות של השלטון הנאצי בגרמניה. שמירת המרחק משני קצוות אלו, גרמה לפערים בין הימין לשמאל להיטשטש, עד שבשנות השבעים כבר קשה היה להבחין בין המצע של הרפובליקנים למצע של הדמוקרטים.

אך אז הגיעו שנות השמונים, נפילת מסך הברזל, הגלסנוסט והפרסטרויקה, והתמוטטות הגוש המזרחי בכלל, וברית המועצות בפרט. הקומוניזם (או ה״סוציאליזם״ בשמו המכובס), חזר להיות לגיטימי, וכך גם הלאומיות, ואיתם הלכו והתחדדו מחדש הפערים בין ימין לשמאל במדינות המערב.

כיום פעורה תהום עמוקה בין הרפובליקנים לבין הדמוקרטים, כמעט בכל נושא. אם ניקח למשל את הנושא הקרוב לליבנו, היחס לישראל ובמיוחד הפתרון המדיני הרצוי, נגלה שעמדות הרפובליקנים נעות בספקטרום שבין הבית היהודי לבין הליכוד, בעוד שעמדות הדמוקרטים נעות בספקטרום שבין מרצ לבין הרשימה הערבית המשותפת.
הרפובליקנים קיבלו לאחרונה החלטה המתנגדת למדינה פלסטינית ולפתרון שתי המדינות (הרבה יותר ימינה מנתניהו), ואילו הדמוקרטים נמצאים בקצה הרחוק של הסקאלה, הרבה יותר שמאלה מעמדות המחנה הציוני. לדוגמא, ממשלת ישראל החליטה על ההתנתקות מחבל עזה וצפון השומרון, אחת ההחלטות השנויות במחלוקת בתולדות המדינה, אך ורק בגלל התמורה שהממשל האמריקאי הבטיח: השארת גושי ההתיישבות ביו״ש בריבונות ישראלית בכל פתרון מדיני עתידי, והמשך הבנייה בגושים אלו. בישראל קיים קונצנזוס בנושא, שמקיף אף את המחנה הציוני. אך כשחזרו הדמוקרטים לשלטון, הם התכחשו להבטחה, ומתייחסים לגושי ההתיישבות כאל אדמות גזולות. וזה עוד הסמן הימני של הדמוקרטים, כשעמדות קיצוניות פי כמה, מאיימות להפוך לדומיננטיות בקרב הדמוקרטים. ברני סנדרס, שטען למשל שישראל רצחה עשרת אלפים פלסטינים במבצע צוק איתן, לא היה רחוק מזכיה במחצית מהקולות בפריימריז הדמוקרטיים (אם נתעלם מצירי העל), ובוועידת המפלגה הדמוקרטית הונפו דגלי פלסטין, ונשרפו דגלי ישראל.

זה לא שהדמוקרטים נגד מדינת ישראל, והעובדה היא גם שרוב היהודים, וכן רבים מהישראלים, תומכים במפלגה הדמוקרטית; הדמוקרטים (כולל סנדרס) פשוט חושבים שזה (נסיגה מלאה לקווי 67) מה שטוב למדינת ישראל. ואחרי הכל, יש אף ישראלים רבים שמצביעים למפלגות המקבילות בארץ (מרצ והרשימה המשותפת), כשרובם מאמינים באמת ובתמים שזה מה שנחוץ למדינת ישראל. אז אם ישראלים רבים מאמינים בכך, מדוע שלא יעשו זאת מחוקקים אמריקאיים?!

ועדיין, הפער בין המפלגות כל כך קיצוני (כמו התהום שבין הבית היהודי למרצ והמשותפת), עד כדי כך שזהותו של מועמד המפלגה לנשיאות, שולית. בסופו של דבר כל רפובליקן שיבחר לנשיאות ימנה פחות או יותר את אותם השופטים הרפובליקנים, שרים רפובליקנים, ויישם מצע רפובליקני מובהק, וכנ״ל (אך בצד ההפוך) כל דמוקרט שיבחר לנשיאות. אל תתרשמו מהחיבוק שהנשיא הרוסי פוטין מעניק כביכול לטראמפ; זה לא הופך את טראמפ לקומוניסט שמאלני, כי מדובר ב״חיבוק דוב״ (האופייני ל״דוב הרוסי״), שנועד כדי לפגוע בטראמפ, ולצייר אותו כקומוניסט, וזה אכן מצליח להבריח ממנו בוחרים רבים.
בכל מקרה, גם אם יתברר שטראמפ חלילה הטריד כמה נשים, ושהזוג קלינטון גנב חלילה כמה מיליונים, זה עדיין מתגמד לעומת ההבדלים בין הדרכים השונות של שתי המפלגות, שיכריעו את גורלם של מיליוני אנשים בארה״ב (ובעולם כולו), של מדינות, ושל הכלכלה העולמית, על טריליוני הדולרים שלה. אם הדרך הרפובליקנית היא הנכונה, זה יהיה פשע לבחור בדמוקרטים רק בגלל מעשים של רפובליקן אחד, טראמפ, שפגע במספר קטן של אנשים, ואם הדרך הדמוקרטית היא הנכונה, זה יהיה פשע לבחור ברפובליקנים רק בגלל מעשים זניחים (יחסית!) של זוג נשיאותי אחד, הזוג קלינטון.

בהצלחה לכולנו, ושנזכה לארבע שנים מצוינות!