הסיפור הלא-יאומן על שתי המשפחות שהתאחדו לאחר 69 שנה על קבר האח שנפל במלחמת השחרור

521980מבקרים.


69 שנה חי אבי, אמנון מרמור, בידיעה שהינו האח היחיד שנותר לדודנפתלי מרמור הי״ד, אחיו למחצה מצד אביו.

53 שנה, עד מותו לפני 16 שנה, חי צבי רוזנפלד ז״ל בידיעה שהינו האח היחיד שנותר לאותו דודנפתלי, אחיו למחצה מצד אמו.

אמנון וצבי הקימו שתי משפחות לתפארת, שעד ליום הזכרון השבוע, כלל לא ידעו זו על זו.

הייתי שם השבוע, בקבר בבית הקברות הצבאי בקריתענבים, כששתי המשפחות התוודעו זו אל זו במפתיע, מספר דקות לפני הצפירה ב-11 בבוקר.

ראיתי משפחה מתקרבת אלינו, כשאם המשפחה (ציפי רוזנפלד, אלמנתו של צבי) פנתה אלינו ושאלה: ״גם אתם קשורים לדוד נפתלי?!״, ואבי ענה: ״ברור, מי אתם?״; התשובה הכתה אותנו בהלם: ״בעלי היה אחיו!״. תשובתו המתבקשת מאליו של אבי היתה: ״אני הייתי אחיו!״.

דוד-נפתלי מרמור הי״ד
דוד-נפתלי מרמור הי״ד

סיפורנו מתחיל שנים רבות לפני קרב הגבורה בנביסמואל, בו נפל דודנפתלי.

סבו וסבתו, יהודהלייב וחיהשרה, הכירו בארץ, אחרי שעלו כל אחד בנפרד בעליה הראשונה, בשלהי המאה ה-19. חיהשרה עלתה לבדה בגיל 12 (!), ויהודהלייב הצעיר חסר הכל התגנב באודסה כנוסע סמוי לאנייה. הם עבדו כחלוצים במושבות הברון ראשוןלציון וזכרוןיעקב, וכשיהודהלייב כמעט נפטר ממחלת הטיפוס, הוא הובא למרפאה ביפו, שם הכיר את חיהשרה, עד שחייו ניצלו, והוא נשא את חיהשרה לאישה.

באחד ממסעותיו לארץ ישראל, הברון רוטשילד הכיר אותו אישית: הוא נזקק בדחיפות לתספורת, ויהודהלייב ברוך הכשרונות התנדב לספר אותו. התוצאה כנראה הרשימה את הברון, עד כדי כך שהוא התחיל לשמור איתו על קשר אישי, וכשהחליט להקים את מטולה ב-1896, יהודהלייב וחיהשרה היו בין החלוצים הראשונים שבחר לשלוח לשם. לאחר 5 שנים במטולה, הקימו עם גרעין חלוצים את מסחה (לימים ״כפר תבור״), והביאו לעולם כמה וכמה ילדים, אחד מהם סבי אליהו, שאני קרוי על שמו. בניהם המשיכו את דרכם החלוצית, יישבו את הארץ, הקימו מושבות נוספות, ורובם עסקו בחקלאות, מסורת שהמשיכה גם לדור הבא (אבי היה חקלאי, ואחד הנכדים האחרים האחרים שלהםיהודה מרמוראף התפרסם במאבקו נגד הפשיעה החקלאית שעשתה בו שמות, ושימש בתור הטריגר להקמת ״השומר החדש״).

למרות קומתו הנמוכה, אליהו (שכונה ״פייליק״) הטיל את חיתיתו על הפורעים, שעד אז הירבו לפרוץ בלילות אל הכפר, לגנוב ולבזוז, ואף הפילו חללים. לא ברור מה מהסיפורים שהתהלכו עליו היה אמיתי ומה מוגזם, אך הוא בהחלט תרם לרגיעה בטחונית לאחר שנים קשות. שליטתו המושלמת בערבית גם איפשרה לו להתחזות לערבי ולהוליך עדרים בין השרון לבין הגליל, תוך מעבר באזורים שנשלטו ע״י כנופיות ערביות.

אליהו נשא לאישה את יהודית, ונולד להם בן יחיד בשם דוד-נפתלי, שמונצח בשמו של בני בכורי (אוהד-נפתלי). לאחר לידתו התפרקה החבילה, וכל אחד פנה לדרכו. אליהו התחתן עם עולה מהונגריה בשם שרהרחל, עבר איתה לתל אביב, וזמן קצר אחרי לידתו של אמנון (אבי), נפטר אליהו ממחלה. שרהרחל התחתנה שוב, הקימה בית יחד עם בעלה החדש בשכונה חדשה שהוקמה ליד כפר סבא (כיום שכונת אליעזר, נבלעה בינתיים בתוך העיר), אך האידיליה נמשכה רק מספר חודשים עד שגם בעל זה נפטר, ואבי שהיה עדיין ילד קטן התייתם בשנית.

הכתבה בעיתון מקור ראשון, 5/5/17, עמוד 6
הכתבה בעיתון מקור ראשון, 5/5/17, עמוד 6

השנים הבאות ללא אב היו קשות, תקופת המנדט ולאחריה מלחמת השחרור (ותקופת הצנע לאחר מכן), ואבי שהיה הגבר במשפחה, ניסה לתמרן בין הלימודים לבין העזרה בבית ובפרנסת המשפחה. אז עוד לא היו טלפונים, שלא לדבר על ווטסאפ ופייסבוק, והם היו מנותקים מהמשפחה בגליל, אך פעם במספר שנים הוא נשלח בחופש הגדול לסבתא חיהשרה בכפר-תבור, ושם התוודע לדודנפתלי שגם הוא הגיע לבקר את הסבתא. בתקופות אלו, זכה אבי לשכוח לזמן קצר את הקשיים, ולהיות גאה באח הגדול ויפה התואר שכמעט לא זכה להכיר.

עוד לפני תום מלחמת העולם השניה, הספיק דודנפתלי להתגייס לפלמ״ח, ועם פרוץ מלחמת השחרור השתתף בקרבות שונים.

חיים פוזננסקי הי״ד, מפקד פלוגה בגדוד ״הפורצים״, לקח אותו להיות צמוד אליו בקרבות על ירושלים. פוזננסקי שהפך לדמות מופת, כונה ״פוזה״, ונכתבו עליו מספר ספרים, כמו למשל הספר ״פוזה״ של גלילה רון פדר.

במהלך מבצע יבוסי, ומיד לאחר שפוזה שמע על נפילתו של אחיו בקרב בבית קשת, נשלחה הפלוגה לכבוש את נבי סמואל, הר גבוה שחלש על הדרך לירושלים ועל צפון העיר. בי״ג ניסן תש״ח התחולל קרב הגבורה, ולפוזה ולאנשיו שהיו בנחיתות טופוגרפית וכמותית, לא היה סיכוי, ועשרות מהם נפלו. את חלקם הצליחו לחלץ, חיים או פצועים, אך הקדמיים ביותר, ובתוכם פוזה ודוד-נפתלי, נלכדו בשטח שאי אפשר היה להגיע אליו. רק לאחר יממה וחצי, בליל הסדר (ט״ו בניסן), חלקי גופותיהם הובאו בסיוע הבריטים לקרית-ענבים בכדים שהושאלו ע״י המחלבה של הקיבוץ, והם נקברו בקבר אחים.

חלף זמן רב עד שהבשורה המרה הגיעה לאוזני סבתי, שרהרחל, ואבי, אמנון, והוא גדל כל חייו כבן בודד, ללא אחים, אחרי ששכל את אחיו למחצה. מעולם לא היה לו מושג שאי שם בעולם חי אח נוסף למחצה של דודנפתלי. טלפונים לא היו, שלא לדבר על ווטסאפ ופייסבוק, והשרון וצפון הארץ היו די מנותקים זה מזה (אגב, במהלך מלחמת השחרור הם אף נותקו לחלוטין, והיו ימים שבהם דואר ישראל נזקק לסירות כדי להעביר דברי דואר מהמרכז לצפון וההיפך…).

יתירה מכך: אליהו, אביו של אמנון, נפטר כשאמנון היה תינוק, דודנפתלי נפל במלחמה, ולא נותרו חוליות מקשרות בין שני חלקי המשפחה.

ובכן, מסתבר שלא רק לאליהו היה פרק ב׳ (קצרצר, כאמור), אלא גם ליהודית, שנישאה לאברהם רוזנפלד, והביאה לעולם את צבי. צבי היה ילד קטן בעת נפילת דודנפתלי, ולא הספיק ללמוד ממנו על קיומו של אמנון.

אמנון סיים את הצבא, הקים משק חקלאי בכפר סבא, ומשפחה לתפארת.

מאוחר יותר, גם צבי הצעיר יותר גדל, וגם הוא הקים משפחה לתפארת, וכן סוכנות ביטוח מצליחה, מהראשונות בצפון. הוא נחשב לאחד מבכירי הענף, וחלק מבני המשפחה עבדו אף הם בסוכנות. למרבה הצער הוא הלך לעולמו לפני 16 שנה, וכיום בנו ליאור (יו״ר מחוז חיפה והצפון של לשכת סוכני הביטוח) מנהל את הסוכנות.

שתי המשפחות המשיכו במקביל את חייהן, בלי לדעת דבר זו על זו. משפחת מרמור לא ידעה שיהודית התחתנה שוב וילדה את צבי, ומשפחת רוזנפלד לא ידעה שאליהו התחתן שוב והביא לעולם את אמנון.

היו שנים שבהן רק משפחת מרמור עלתה לקבר של דודנפתלי ביום הזכרון, והיו שנים שבהן רק משפחת רוזנפלד עלתה לקבר. ככל הנראה אף היו שנים שבהן שתי המשפחות הגיעו, אך לא התוודעו זו אל זו, אולי עקב צפיפות המצבות בקבר האחים, מה שגרם לכל אחת מהמשפחות לחשוב שהמשפחה האחרת הגיעה אל חלל אחר.

כל זאת כאמור עד יום הזכרון השבוע, בו התחוללה הסצנה המרגשת הפותחת את הסיפור.

ציפי רוזנפלד ואמנון מרמור על רקע הקבר
ציפי רוזנפלד ואמנון מרמור על רקע הקבר

בינתיים שתי המשפחות החליפו ביניהן פרטי התקשרות, ובזמן הקרוב הן תיפגשנה כדי להכיר טוב יותר ולהשלים את הפרטים הרבים שחסרים בפאזל. זו גם הסיבה לכך שהסיפור שקראתם זה עתה מכיל פרטים רבים יותר על הענף שלנו ופחות על הענף של יהודית ומשפחת רוזנפלד.

לסיום, ברצוני להצדיע לכל הגיבורים שבמותם ציוו לנו את החיים, ובתוכם דודנפתלי מרמור (בן יהודית ואליהו);
יהי זכרם ברוך!

מאת

אלי מרמור

כאן יופיע במהלך השבועות הקרובים מידע עלי

3 תגובות בנושא “הסיפור הלא-יאומן על שתי המשפחות שהתאחדו לאחר 69 שנה על קבר האח שנפל במלחמת השחרור”

  1. יהודית לא סיפרה שיש עוד אח . היא לבטח ידעה. הרי דוד-נפתלי היה נפגש עמו בחופשים.

    1. קשה לנו היום, בשנת 2017, לשפוט את המציאות של אז.
      לא רק ווטסאפ ופייסבוק לא היו, אלא אפילו טלפונים.
      לא ניידים ולא נייחים.
      הצפון והמרכז היו מנותקים למדי, כל נסיעה ביניהם הפכה לפרוייקט, וכאמור – היו ימים (במלחמה) שהם אף נותקו לחלוטין.
      כתוצאה מכך, גם המשפחות (שכלל לא היה ביניהן קשר דם) היו מנותקות.
      אני אפילו לא בטוח שיהודית ידעה על אמנון.
      אגב, בעקבות הפגישה המפתיעה השבוע, התברר שדודתו של אבי לימדה בבית הספר את צבי, בלי שהם בכלל ידעו שיש ביניהם קשר משפחתי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים