הסיפור הלא-יאומן על שתי המשפחות שהתאחדו לאחר 69 שנה על קבר האח שנפל במלחמת השחרור

1955808מבקרים.

69 שנה חי אבי, אמנון מרמור, בידיעה שהינו האח היחיד שנותר לדוד–נפתלי מרמור הי״ד, אחיו למחצה מצד אביו.

53 שנה, עד מותו לפני 16 שנה, חי צבי רוזנפלד ז״ל בידיעה שהינו האח היחיד שנותר לאותו דוד–נפתלי, אחיו למחצה מצד אמו.

אמנון וצבי הקימו שתי משפחות לתפארת, שעד ליום הזכרון השבוע, כלל לא ידעו זו על זו.

הייתי שם השבוע, בקבר בבית הקברות הצבאי בקרית–ענבים, כששתי המשפחות התוודעו זו אל זו במפתיע, מספר דקות לפני הצפירה ב-11 בבוקר.

ראיתי משפחה מתקרבת אלינו, כשאם המשפחה (ציפי רוזנפלד, אלמנתו של צבי) פנתה אלינו ושאלה: ״גם אתם קשורים לדוד נפתלי?!״, ואבי ענה: ״ברור, מי אתם?״; התשובה הכתה אותנו בהלם: ״בעלי היה אחיו!״. תשובתו המתבקשת מאליו של אבי היתה: ״אני הייתי אחיו!״.

סיפורנו מתחיל שנים רבות לפני קרב הגבורה בנבי–סמואל, בו נפל דוד–נפתלי.

סבו וסבתו, יהודה–לייב וחיה–שרה, הכירו בארץ, אחרי שעלו כל אחד בנפרד בעליה הראשונה, בשלהי המאה ה-19. חיה–שרה עלתה לבדה בגיל 12 (!), ויהודה–לייב הצעיר חסר הכל התגנב באודסה כנוסע סמוי לאנייה. הם עבדו כחלוצים במושבות הברון ראשון–לציון וזכרון–יעקב, וכשיהודה–לייב כמעט נפטר ממחלת הטיפוס, הוא הובא למרפאה ביפו, שם הכיר את חיה–שרה, עד שחייו ניצלו, והוא נשא את חיה–שרה לאישה.

באחד ממסעותיו לארץ ישראל, הברון רוטשילד הכיר אותו אישית: הוא נזקק בדחיפות לתספורת, ויהודה–לייב ברוך הכשרונות התנדב לספר אותו. התוצאה כנראה הרשימה את הברון, עד כדי כך שהוא התחיל לשמור איתו על קשר אישי, וכשהחליט להקים את מטולה ב-1896, יהודה–לייב וחיה–שרה היו בין החלוצים הראשונים שבחר לשלוח לשם. לאחר 5 שנים במטולה, הקימו עם גרעין חלוצים את מסחה (לימים ״כפר תבור״), והביאו לעולם כמה וכמה ילדים, אחד מהם סבי אליהו, שאני קרוי על שמו. בניהם המשיכו את דרכם החלוצית, יישבו את הארץ, הקימו מושבות נוספות, ורובם עסקו בחקלאות, מסורת שהמשיכה גם לדור הבא (אבי היה חקלאי, ואחד הנכדים האחרים האחרים שלהם – יהודה מרמור – אף התפרסם במאבקו נגד הפשיעה החקלאית שעשתה בו שמות, ושימש בתור הטריגר להקמת ״השומר החדש״).

למרות קומתו הנמוכה, אליהו (שכונה ״פייליק״) הטיל את חיתיתו על הפורעים, שעד אז הירבו לפרוץ בלילות אל הכפר, לגנוב ולבזוז, ואף הפילו חללים. לא ברור מה מהסיפורים שהתהלכו עליו היה אמיתי ומה מוגזם, אך הוא בהחלט תרם לרגיעה בטחונית לאחר שנים קשות. שליטתו המושלמת בערבית גם איפשרה לו להתחזות לערבי ולהוליך עדרים בין השרון לבין הגליל, תוך מעבר באזורים שנשלטו ע״י כנופיות ערביות.

אליהו נשא לאישה את יהודית, ונולד להם בן יחיד בשם דוד-נפתלי, שמונצח בשמו של בני בכורי (אוהד-נפתלי). לאחר לידתו התפרקה החבילה, וכל אחד פנה לדרכו. אליהו התחתן עם עולה מהונגריה בשם שרה–רחל, עבר איתה לתל אביב, וזמן קצר אחרי לידתו של אמנון (אבי), נפטר אליהו ממחלה. שרה–רחל התחתנה שוב, הקימה בית יחד עם בעלה החדש בשכונה חדשה שהוקמה ליד כפר סבא (כיום שכונת אליעזר, נבלעה בינתיים בתוך העיר), אך האידיליה נמשכה רק מספר חודשים עד שגם בעל זה נפטר, ואבי שהיה עדיין ילד קטן התייתם בשנית.

השנים הבאות ללא אב היו קשות, תקופת המנדט ולאחריה מלחמת השחרור (ותקופת הצנע לאחר מכן), ואבי שהיה הגבר במשפחה, ניסה לתמרן בין הלימודים לבין העזרה בבית ובפרנסת המשפחה. אז עוד לא היו טלפונים, שלא לדבר על ווטסאפ ופייסבוק, והם היו מנותקים מהמשפחה בגליל, אך פעם במספר שנים הוא נשלח בחופש הגדול לסבתא חיה–שרה בכפר-תבור, ושם התוודע לדוד–נפתלי שגם הוא הגיע לבקר את הסבתא. בתקופות אלו, זכה אבי לשכוח לזמן קצר את הקשיים, ולהיות גאה באח הגדול ויפה התואר שכמעט לא זכה להכיר.

עוד לפני תום מלחמת העולם השניה, הספיק דוד–נפתלי להתגייס לפלמ״ח, ועם פרוץ מלחמת השחרור השתתף בקרבות שונים.

חיים פוזננסקי הי״ד, מפקד פלוגה בגדוד ״הפורצים״, לקח אותו להיות צמוד אליו בקרבות על ירושלים. פוזננסקי שהפך לדמות מופת, כונה ״פוזה״, ונכתבו עליו מספר ספרים, כמו למשל הספר ״פוזה״ של גלילה רון פדר.

במהלך מבצע יבוסי, ומיד לאחר שפוזה שמע על נפילתו של אחיו בקרב בבית קשת, נשלחה הפלוגה לכבוש את נבי סמואל, הר גבוה שחלש על הדרך לירושלים ועל צפון העיר. בי״ג ניסן תש״ח התחולל קרב הגבורה, ולפוזה ולאנשיו שהיו בנחיתות טופוגרפית וכמותית, לא היה סיכוי, ועשרות מהם נפלו. את חלקם הצליחו לחלץ, חיים או פצועים, אך הקדמיים ביותר, ובתוכם פוזה ודוד-נפתלי, נלכדו בשטח שאי אפשר היה להגיע אליו. רק לאחר יממה וחצי, בליל הסדר (ט״ו בניסן), חלקי גופותיהם הובאו בסיוע הבריטים לקרית-ענבים בכדים שהושאלו ע״י המחלבה של הקיבוץ, והם נקברו בקבר אחים.

חלף זמן רב עד שהבשורה המרה הגיעה לאוזני סבתי, שרה–רחל, ואבי, אמנון, והוא גדל כל חייו כבן בודד, ללא אחים, אחרי ששכל את אחיו למחצה. מעולם לא היה לו מושג שאי שם בעולם חי אח נוסף למחצה של דוד–נפתלי. טלפונים לא היו, שלא לדבר על ווטסאפ ופייסבוק, והשרון וצפון הארץ היו די מנותקים זה מזה (אגב, במהלך מלחמת השחרור הם אף נותקו לחלוטין, והיו ימים שבהם דואר ישראל נזקק לסירות כדי להעביר דברי דואר מהמרכז לצפון וההיפך…).

יתירה מכך: אליהו, אביו של אמנון, נפטר כשאמנון היה תינוק, דוד–נפתלי נפל במלחמה, ולא נותרו חוליות מקשרות בין שני חלקי המשפחה.

ובכן, מסתבר שלא רק לאליהו היה פרק ב׳ (קצרצר, כאמור), אלא גם ליהודית, שנישאה לאברהם רוזנפלד, והביאה לעולם את צבי. צבי היה ילד קטן בעת נפילת דוד–נפתלי, ולא הספיק ללמוד ממנו על קיומו של אמנון.

אמנון סיים את הצבא, הקים משק חקלאי בכפר סבא, ומשפחה לתפארת.

מאוחר יותר, גם צבי הצעיר יותר גדל, וגם הוא הקים משפחה לתפארת, וכן סוכנות ביטוח מצליחה, מהראשונות בצפון. הוא נחשב לאחד מבכירי הענף, וחלק מבני המשפחה עבדו אף הם בסוכנות. למרבה הצער הוא הלך לעולמו לפני 16 שנה, וכיום בנו ליאור (יו״ר מחוז חיפה והצפון של לשכת סוכני הביטוח) מנהל את הסוכנות.

שתי המשפחות המשיכו במקביל את חייהן, בלי לדעת דבר זו על זו. משפחת מרמור לא ידעה שיהודית התחתנה שוב וילדה את צבי, ומשפחת רוזנפלד לא ידעה שאליהו התחתן שוב והביא לעולם את אמנון.

היו שנים שבהן רק משפחת מרמור עלתה לקבר של דוד–נפתלי ביום הזכרון, והיו שנים שבהן רק משפחת רוזנפלד עלתה לקבר. ככל הנראה אף היו שנים שבהן שתי המשפחות הגיעו, אך לא התוודעו זו אל זו, אולי עקב צפיפות המצבות בקבר האחים, מה שגרם לכל אחת מהמשפחות לחשוב שהמשפחה האחרת הגיעה אל חלל אחר.

כל זאת כאמור עד יום הזכרון השבוע, בו התחוללה הסצנה המרגשת הפותחת את הסיפור.

בינתיים שתי המשפחות החליפו ביניהן פרטי התקשרות, ובזמן הקרוב הן תיפגשנה כדי להכיר טוב יותר ולהשלים את הפרטים הרבים שחסרים בפאזל. זו גם הסיבה לכך שהסיפור שקראתם זה עתה מכיל פרטים רבים יותר על הענף שלנו ופחות על הענף של יהודית ומשפחת רוזנפלד.

לסיום, ברצוני להצדיע לכל הגיבורים שבמותם ציוו לנו את החיים, ובתוכם דוד–נפתלי מרמור (בן יהודית ואליהו);
יהי זכרם ברוך!