הסיפור הלא-יאומן על שתי המשפחות שהתאחדו לאחר 69 שנה על קבר האח שנפל במלחמת השחרור

1935603מבקרים.


69 שנה חי אבי, אמנון מרמור, בידיעה שהינו האח היחיד שנותר לדודנפתלי מרמור הי״ד, אחיו למחצה מצד אביו.

53 שנה, עד מותו לפני 16 שנה, חי צבי רוזנפלד ז״ל בידיעה שהינו האח היחיד שנותר לאותו דודנפתלי, אחיו למחצה מצד אמו.

אמנון וצבי הקימו שתי משפחות לתפארת, שעד ליום הזכרון השבוע, כלל לא ידעו זו על זו.

הייתי שם השבוע, בקבר בבית הקברות הצבאי בקריתענבים, כששתי המשפחות התוודעו זו אל זו במפתיע, מספר דקות לפני הצפירה ב-11 בבוקר.

ראיתי משפחה מתקרבת אלינו, כשאם המשפחה (ציפי רוזנפלד, אלמנתו של צבי) פנתה אלינו ושאלה: ״גם אתם קשורים לדוד נפתלי?!״, ואבי ענה: ״ברור, מי אתם?״; התשובה הכתה אותנו בהלם: ״בעלי היה אחיו!״. תשובתו המתבקשת מאליו של אבי היתה: ״אני הייתי אחיו!״.

דוד-נפתלי מרמור הי״ד
דוד-נפתלי מרמור הי״ד

להמשיך לקרוא הסיפור הלא-יאומן על שתי המשפחות שהתאחדו לאחר 69 שנה על קבר האח שנפל במלחמת השחרור

הרהורים בעקבות יום הזיכרון ויום העצמאות: תגלית מדהימה על הצעד הענק שעשינו מאז קום המדינה

15055מבקרים.


בכל שנה תוהים רבים על החיבור של יום הזיכרון ליום העצמאות, ואף דורשים להפריד אותם.
״איך אפשר לחבר יום זיכרון קשה וטראגי ליום חגה של המדינה?!״ הם שואלים.

ובכן, מסתבר שדווקא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, עם כל המטען הכבד שלו, ועם כל האבל על ההולכים, טומן בחובו תקווה גדולה. תקווה שעליה חשבתי בזמן הצפירה. יום הזיכרון (וגם יום השואה שקודם לו במספר ימים) ממחיש לנו כיצד קיומה של המדינה מצמצם את היקפי השכול. איך הפכנו מעם שאיבד שליש מבניו ערב הקמת המדינה, ואומה שאיבדה אלפים רבים מבניה בהקמת המדינה עצמה, למדינה שכמות חלליה נמוכה יחסית לכל סטטיסטיקה עולמית, ושמסוגלת לדאוג כל כך לחיים של כל אחד ואחת מאתנו, ולהתאבל על כל אחד שהולך. עד כדי כך שאם תרצו להקריא את שמות חללי המערכה האחרונה שעברה על המדינה, זה יקח לכם מספר דקות. אם תרצו ביום השואה שקודם לו במספר ימים בלבד, להקריא את שמות הנספים בשואה, תדרש כמות זמן גבוהה פי מאה אלף (פי 100,000).

מלחמת השחרור

הצפירות ביום הזכרון מותירות זמן רב למחשבות. יש אנשים המעדיפים להתייחד עם חלל אחד או שניים, אך אני חושש שבכך אעשה עוול ל-23 אלף החללים האחרים. ולכן מחשבותי נודדות לימים קשים באמת. ימים בהם לא היה בית שלא היה בו חלל, או פצוע, או שבוי, או קרבן כזה או אחר של המלחמה. אני מתכוון כמובן למלחמת השחרור.

מלחמת השחרור פרצה שלוש שנים בלבד לאחר השואה. מדינת ישראל שזה עתה קמה, ועוד לא היה לה צבא מסודר, תעשיה, כלכלה ומוסדות שלטון – הותקפה מכל עבר. בנוסף לקשיי הקיום היומיומיים (לאנשים לא היו מוצרי היסוד הבסיסיים ביותר, בניגוד אלינו המתבכיינים על כך שאין מילקי בזול), האומה שהתבססה על פליטי שואה חסרי כל וחלוצים קשי יום, נאלצה להתמודד עם כוחות אדירים שתקפו אותה מכל הכיוונים.

למרות הנצחון, המחיר היה קשה מנשוא: מעל 6000 הרוגים מתוך כ-650 אלף אזרחים בעת הקמת המדינה. אחד מתוך מאה. איפה זה ואיפה אחד מתוך מאה אלף, יחס החללים במערכה האחרונה. ואלמלא הנצחון במלחמת השחרור, אולי כולנו היינו נטבחים. ובכל זאת, האומה חגגה, אף אחד לא הפגין ברחובות, ולא קמה תנועת מחאה.

התגלית המעודדת שחשבתי עליה בעת הצפירה

המחשבה הזאת גרמה לי להריץ בזכרוני את מספרי החללים במלחמות שהותירו טראומה בלב הציבור (*), ובמקביל להריץ בזכרוני את גודל האוכלוסיה, ולגלות שהיחס משתפר בסדר גודל שלם ממלחמה למלחמה, באופן עקבי להפליא:

מלחמה אוכלוסיה חללים יחס בקירוב
מלחמת השחרור 650,000 כ-6000 1 ל-100
יום הכיפורים 3.2 מיליון 2640 1 ל-1,000
שלום הגליל 4 מיליון כ-400 (**) 1 ל-10,000
צוק איתן 8.1 מיליון 73 1 ל-100,000

להמשיך לקרוא הרהורים בעקבות יום הזיכרון ויום העצמאות: תגלית מדהימה על הצעד הענק שעשינו מאז קום המדינה

יום השואה: מי כמעט מנעו את השואה, ולמה כולנו היינו שונאים אותם אילו היו מצליחים למנוע

62318מבקרים.


זה תמיד מפתה לחשוב על ״מה היה קורה אילו״.

במיוחד כשמדובר בתרחיש שהיה מציל מיליוני יהודים ועשרות מיליוני בני אדם אחרים.

אולם התרחיש שאני מתכוון להציג פה, לא היה רחוק מהתגשמות. עם זאת, ה״מלאכים״ שבזכותם נס זה היה מתרחש, היו נחקקים בתודעה ונזכרים לדראון עולם, לצד עריצים צמאי דם ורבי מרצחים כמו סטאלין וג׳ינג׳יס חאן (את היטלר אני לא מזכיר, כי מדובר בתרחיש שבו השואה היתה נמנעת, ולכן היטלר לא היה הופך לרוצח הגדול בהיסטוריה).

הכיצד?!

מנהיגים אמיצים שהיו מונעים שואה ומלחמת עולם ומצילים עשרות מיליוני אנשים, היו נחשבים לרוצחים שנואים?!

להמשיך לקרוא יום השואה: מי כמעט מנעו את השואה, ולמה כולנו היינו שונאים אותם אילו היו מצליחים למנוע