15096מבקרים.
בכל שנה תוהים רבים על החיבור של יום הזיכרון ליום העצמאות, ואף דורשים להפריד אותם.
״איך אפשר לחבר יום זיכרון קשה וטראגי ליום חגה של המדינה?!״ הם שואלים.
ובכן, מסתבר שדווקא יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, עם כל המטען הכבד שלו, ועם כל האבל על ההולכים, טומן בחובו תקווה גדולה. תקווה שעליה חשבתי בזמן הצפירה. יום הזיכרון (וגם יום השואה שקודם לו במספר ימים) ממחיש לנו כיצד קיומה של המדינה מצמצם את היקפי השכול. איך הפכנו מעם שאיבד שליש מבניו ערב הקמת המדינה, ואומה שאיבדה אלפים רבים מבניה בהקמת המדינה עצמה, למדינה שכמות חלליה נמוכה יחסית לכל סטטיסטיקה עולמית, ושמסוגלת לדאוג כל כך לחיים של כל אחד ואחת מאתנו, ולהתאבל על כל אחד שהולך. עד כדי כך שאם תרצו להקריא את שמות חללי המערכה האחרונה שעברה על המדינה, זה יקח לכם מספר דקות. אם תרצו ביום השואה שקודם לו במספר ימים בלבד, להקריא את שמות הנספים בשואה, תדרש כמות זמן גבוהה פי מאה אלף (פי 100,000).
מלחמת השחרור
הצפירות ביום הזכרון מותירות זמן רב למחשבות. יש אנשים המעדיפים להתייחד עם חלל אחד או שניים, אך אני חושש שבכך אעשה עוול ל-23 אלף החללים האחרים. ולכן מחשבותי נודדות לימים קשים באמת. ימים בהם לא היה בית שלא היה בו חלל, או פצוע, או שבוי, או קרבן כזה או אחר של המלחמה. אני מתכוון כמובן למלחמת השחרור.
מלחמת השחרור פרצה שלוש שנים בלבד לאחר השואה. מדינת ישראל שזה עתה קמה, ועוד לא היה לה צבא מסודר, תעשיה, כלכלה ומוסדות שלטון – הותקפה מכל עבר. בנוסף לקשיי הקיום היומיומיים (לאנשים לא היו מוצרי היסוד הבסיסיים ביותר, בניגוד אלינו המתבכיינים על כך שאין מילקי בזול), האומה שהתבססה על פליטי שואה חסרי כל וחלוצים קשי יום, נאלצה להתמודד עם כוחות אדירים שתקפו אותה מכל הכיוונים.
למרות הנצחון, המחיר היה קשה מנשוא: מעל 6000 הרוגים מתוך כ-650 אלף אזרחים בעת הקמת המדינה. אחד מתוך מאה. איפה זה ואיפה אחד מתוך מאה אלף, יחס החללים במערכה האחרונה. ואלמלא הנצחון במלחמת השחרור, אולי כולנו היינו נטבחים. ובכל זאת, האומה חגגה, אף אחד לא הפגין ברחובות, ולא קמה תנועת מחאה.
התגלית המעודדת שחשבתי עליה בעת הצפירה
המחשבה הזאת גרמה לי להריץ בזכרוני את מספרי החללים במלחמות שהותירו טראומה בלב הציבור (*), ובמקביל להריץ בזכרוני את גודל האוכלוסיה, ולגלות שהיחס משתפר בסדר גודל שלם ממלחמה למלחמה, באופן עקבי להפליא:
| מלחמה | אוכלוסיה | חללים | יחס בקירוב |
| מלחמת השחרור | 650,000 | כ-6000 | 1 ל-100 |
| יום הכיפורים | 3.2 מיליון | 2640 | 1 ל-1,000 |
| שלום הגליל | 4 מיליון | כ-400 (**) | 1 ל-10,000 |
| צוק איתן | 8.1 מיליון | 73 | 1 ל-100,000 |
(*) הרשימה כוללת רק מלחמות גדולות (ולא מבצעים כמו מבצע ליטני, חומת מגן, עופרת יצוקה, וכו׳), ורק כאלה שהותירו טראומה בלב האומה (ולא מלחמות כמו ששת הימים).
(**) מניין ההרוגים במלחמת שלום הגליל תלוי בהגדרת משך המלחמה: מתנגדי המלחמה המשיכו למנות הרבה אחרי סיומה, ועברו את האלף. מצד שני, אם סופרים רק את ההרוגים עד הפסקת האש ב-11 ביוני 1982, מגיעים למספר הרבה יותר קרוב ל-300. המניין הרשמי הינו 654, אך הוא מתייחס לתקופה שעד ה-29 בספטמבר, שכללה גם ימים שקטים, כשעיקר הקרבות התרחשו בשבוע הראשון, עד הפסקת האש.
בקיצור, ״כל מספר זוכה״, כי אחרי עיקר המלחמה והפסקת האש, המלחמה המשיכה להתגלגל על אש קטנה, וקשה לשים את האצבע על תאריך סיום ברור.
אני בחרתי לכלול את מניין ההרוגים עד הפסקת האש, פלוס התקופה שלאחריה עד כיתור ביירות (בסוף יוני).
למה כל המספרים האלה חשובים?
אם נתחיל את הטבלה כמה שנים קודם, ונכלול את השואה, נגלה שאפילו המספר הענק של מלחמת השחרור (כ-6000), שמהווה יחס של 1 ל-100, הינו רק אלפית ממניין הנספים היהודים בשואה (6 מיליון). ואם נזכור שמניין הנספים היהודים בשואה הינו רק כעשירית מכלל חללי מלחמת העולם השניה, נדע להעריך את הקלות היחסית של מלחמותינו, ואת מצבנו המצוין יחסית לעבר (ויחסית להרג המשתולל במדינות השכנות). העולם קבר בתום מלחמת העולם השניה כ-65 מיליון חללים, כשלעומת זאת אנחנו מתאבלים על כל אחד ואחד. העולם עומד משתאה כשאנחנו משחררים אלף מחבלים תמורת חייל אחד, ומבין את המשמעות של חיי אדם עבורנו. ומה שמאפשר לנו להקדיש כל כך הרבה צער לכל אחד שנופל, הוא העובדה שהצלחנו לצמצם את החללים שלנו באופן דרסטי. שכנינו הסורים למשל, גם אילו היו רוצים להקדיש כל כך הרבה צער לכל חלל, היו מתקשים לעשות זאת אחרי שבשנים האחרונות הם איבדו כ-400 אלף אזרחים וחיילים.
כשמביטים בטבלה, מבינים שעם כל הרצון למנוע את המלחמות לגמרי, עדיין נעדיף עשר מלחמות כמו ״צוק איתן״, על מלחמה אחת כמו מלחמת השחרור. ועשר מלחמות כמו מלחמת השחרור, על מלחמה אחת כמו מלחמת העולם השניה.
ולא מדובר סתם במשחק במספרים:
הרצון העז למנוע מלחמות לחלוטין, גורר אותנו לעיתים להחלטות מסוכנות שבסופו של דבר דווקא הן גוררות מלחמות נוספות, שהתוצאות שלהן קשות פי כמה ממה שניסינו למנוע. לדוגמא:
ב-24 במאי 1992, דקר פלסטיני את הנערה הלנה ראפ הי״ד, בטיילת של בת ים. בעקבות כך המדינה סערה, התרחשו התפרעויות של אלפי תושבים (בעיקר בת-ימים), התארגנו הפגנות רבות, וקמה תנועת מחאה. כולם דרשו שינוי מדיניות; אחרי הכל, אם נערה נהרגת מפיגוע שכזה, אז משהו דפוק במדיניות, וכנראה צריך להחליף אותה. כי אין מה להפסיד, ויותר גרוע ממילא לא יכול להיות.
האמנם?!
ובכן, כעבור חודש בדיוק התקיימו בחירות כלליות, והציבור אכן העלה לשלטון את המפלגה הנגדית למפלגה שעד אז החזיקה בשלטון. אותה מפלגה שעלתה לשלטון, אכן שינתה את המדיניות ב-180 מעלות, מה שהתבטא בין השאר בהסכם אוסלו.
התוצאה היתה אלפי הרוגים.
אני לא רוצה לסטות לפוליטיקה, ולכן לא הזכרתי את שמות המפלגות, והטענה שלי נכונה בלי קשר לצד פוליטי כזה או אחר:
חוסר היכולת להעריך את מצבנו המצוין, ולהודות על כך (לאלוהים, לממשלות השונות, לעובדה שיש מדינה, למזלנו הטוב – כל אחד על פי אמונתו), והנטיה שלנו לקטר ולהטיח האשמות, גורמים לנו לעשות שטויות.
כל יועץ מתחיל ישנן לכם את הכלל ״האויב של הטוב הוא המושלם״, וימליץ לכם בחום לא לנסות לשפר מצב מצוין, גם אם הוא לא כל כך מושלם.
אך דווקא כשזה מגיע לנושא החשוב ביותר – חיי אדם – אנחנו שוכחים את הכלל הזה.
נגזר עלינו לחיות ב״שכונה״ אלימה, בה הערך של חיי אדם הוא הנמוך בעולם. בנוסף לכך, אנחנו השנואים ביותר ב״שכונה״ זו. ובכל זאת, מספר ההרוגים החודשי הממוצע ב-3-4 חודשים האחרונים, שעליהם כולם ״מסכימים״ שהם מהקשים בתולדות ישראל (!), עומד על הרוג אחד לחודש. לשם השוואה, אצל שכנתנו מצפון – סוריה – הממוצע החודשי עומד על כעשרת אלפים. אז קצת הגזמנו!
האמריקאים נוהגים לומר:
If it ain't broke, don't fix it
(אם זה לא שבור, אל תנסה לתקן את זה).
הבה נלמד לשמור על הקיים, להעריך אותו, להודות עליו, ולוותר על השגת הבלתי אפשרי.
נסתכל על 99.9% הכוס המלאה, ולא על אלפית הכוס הריקה.
ההולכים חסרים לנו מאוד, וחובה על כולנו להתאבל עליהם, אך חובה גם לזכור שבמותם ציוו לנו את החיים, וחבל להרוס את זה ע״י טירוף ושגעון והחלטות תזזיתיות או פופוליסטיות. אם נאבד את עצמנו לדעת, רק בגלל שקצת קשה, אז נפילתם של החללים תהיה לשווא.
חג עצמאות שמח!
שכחת להתייחס לאינתיפדה השנייה / למלחמת אוסלו.
גם היא הותירה את העם בטראומה בשל מספר הנפגעים, למרות שעד היום לא פורסמו המספרים הרשמיים.
יותר מכך, בשל העובדה שרובם המכריע לא היו חיילים.
ברור שלא שכחתי.
יש הבחנה מדוייקת בין מה שמוגדר כמלחמה לבין מה שלא מוגדר כמלחמה:
למלחמה יש התחלה, יש סוף, מיד עם התחלתה יש קפיצה בכמות הקרבנות, ומיד עם סיומה נפסקים הקרבנות לגמרי או כמעט לגמרי.
כל מה שלא עונה על ההגדרה הזאת, לא נכלל ברשימה.
האינתיפאדה השניה, לא רק שלא עונה על ההגדרה הזאת, אלא היא היפוכה הגמור, ולכן ברור שהיא לא נכללה.
ואין לכך שום קשר לחומרתה (בעיני, לפחות, היא חמורה מאוד).
אגב, הרשימה גם לא כוללת חלק מהמלחמות, למרות שהן עונות באופן מדוייק על ההגדרה לעיל (למשל מלחמת ששת הימים).